בכורתי קנתה לשתינו כרטיסים לתערוכת הרטרוספקטיבה של יאיוֹי קוּסאמה. התרגשתי על המחווה, על האושר לזכות בשעות אמנות משותפות עם בתי וגם מהעושר הבלתי הגיוני של עבודותיה של יאיוֹי קוּסאמה. מספר מצקצקים, עוכרי שמחות, אמרו לי כשסיפרתי להם שהייתי בתערוכה שזאת לא בעיה להביא אנשים לדיסנילנד, ואין צורך בידע מוקדם באמנות לכן כל כך הרבה אנשים מגיעים.
תרגיעו!!! למחייכים בדיסנילנד לא נגרם נזק בלתי הפיך. המוזיאון הצליח במספר דרכים לפתוח דלתו לציבור רחב יותר מבעבר וטוב שכך. נכון.. לפעמים מרוב נקודות לא רואים את היער, אך הסרטים והמשמעויות בסיפור חייה של יאיוֹי קוּסאמה מרתקים. במהלך השיטוט במוזיאון הרגשתי כי האובססייה של היוצרת משתלטת על המוזיאון עצמו וכמעט ומשתלטת עלי. נהנתי לראות עד כמה חללי המוזיאון הללו נבנו בחכמה וכמה מרתק השילוב בין העבודות לחלל המוזיאון. מתוך המבחר המרתק בחרתי לשתף בעבודה שהקסימה מעבר לנקודות שבה. עבודה משנת 1952 שעסקה בציפורים. מוזמנים לחפש
ובגלל שגם אני קצת מחובבי דיסנילנד, אז הנה, גם אני פסעתי בחיוך בין הוורודים המנוקדים הללו, מלאת אושר ופליאה. הרבה מעבר לחיוכים אני מציעה לכם לצפות באחד הסרטים המוקרנים במוזיאון ומתארים את חייה ויצירתה של קוסמה. אם עוד לא רכשתם כרטיסים- קחו שתי דקות וצפו בסרטון שאת קישורו אני מצרפת כעת.
ונישאר לישון בתל אביב
תל אביב, העיר היקרה בעולם, כך הודיעו השבוע בחדשות, היטיבה עמי כשגילתה לי את "אברהמס הוסטל" כבר ביליתי במלונות קונספט כאלה ואחרים, אכלתי לצד מכונות הקרנה, ונמנמתי בחדרים סגולים, צהובים, ירוקים ומה לא. הפעם לא יכולתי שלא להתרגש מתחושת הצעירות המלווה את המלון-אכסניה איך שתקראו למקום ושפע האמנות שבוחרים להציג חללי המקום. בבוקר תל-אביבי נעים, בדרכי לבית הקפה ממול (כי שם מוגשת ארוחת הבוקר), עצרתי מול תערוכה הנקראת סמל. עיר. פרויקט גמר מקסים של איתי רווה במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר משנת 2017. בסדרת הסמלים שלו מעניק רווה מבט על המיתולוגיות החבויות במרחב העירוני. באמצעות מחקר חזותי ומבע איורי אישי, תוך שימוש בחוש הומור ובשפה איורית אינטלגנטית ומשעשעת. אם אתם מחפשים מקום הוגן לישון בו - אברהמס הוסטל - ממש נעים. ולהנאתכם סמלים של רווה לשלושה מקומות תל אביבים.
זהו להפעם.
זכרו: כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן.
חג שמח.
נורית.